<h1>השגות הרז"ה על בעלי הנפש להראב"ד שער הטבילה</h1>
<h2>דף סו:</h2>
והא דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ וכו'. מאי בינייהו, איכא בינייהו מיחף ביממא ומיטבל בליליא, להך לישנא דאמר רבא אם באותו יום שחפפה טבלה וכו', טעמא דמצאה עליה דבר חוצץ צריכה לחוף פעם שניה מאחר שלא טבלה באותו היום, [אבל לא מצאה דבר חוצץ אינה צריכה לחוף פעם שניה אע"פ שלא טבלה באותו היום], דס"ל מיחף ביממא ומטבל בלילה שפיר דמי, אף על פי שאין הטבילה ביום אחד עם החפיפה. ולאידך לישנא דאמר רבא אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף [פעם שניה ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף] ולטבול, טעמא דנמצא עליה דבר חוצץ [אבל לא נמצא עליה דבר חוצץ] אינה צריכה לחוף פעם שנית כל זמן שטבלה ביום החפיפה אע"פ שלא היתה סמוכה לה, אבל מיחף ביממא ומיטבל בליליא אסור, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, ומאי סמוך בו ביום, שע"י כך היא נזהרה בחפיפה יותר. וכל הני מילי לשנות בחפיפה נאמרו, אבל לשנות בטבילה אם לא מצאה עליה דבר חוצץ אינה צריכה אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה, כן נראה לי. וסוגיא דשמעתא [ס"ז ע"ב] דרב הונא ורב חסדא ורב יימר ודרש מרימר, כולהו הוו ס"ל מיחף ביממא ומיטבל בליליא עדיף, משום עיוני בגופה ובמזיא טפי ממיחף בלילה ומיטבל בלילה, ומדוחק התיר רב יימר למיחף בלילה ולמיטבל בלילה במוצאי י"ט שלאחר השבת, ואמר אפשר דחייפא בליליא וטבלה בליליא והא עדיפא לה מהרחקת (חפיפתא) [חפיפתה] שלשה ימים או שני ימים, ומדקאמר אפשר דחייפא דייקינן מינה שלא התיר אלא מדוחק הרחקת חפיפתה, הא לא"ה מיחף ביממא עדיף וגם הכי ס"ל לכולהו רבנן דבתרייהו, אלא שהיה מהם מי שהיה מתיר לחוף בליליא מתוך הדחק כרב נחמן בר יצחק דפייסה לדביתהו דאבא מרי ריש גלותא דאיקוט, ולרבא נמי הכי ס"ל מעיקרא, עד דשלח רבין באגרתיה והוחלפה השיטה לומר דאדרבא מיחף בליליא ומיטבל בליליא עדיף, משום דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. והלין תרין לישני דרבא דלעיל דפליגי במיחף ביממא ומיטבל בלילה, חדא מקמי דשלח רבין באגרתיה, וחדא לבתר דהדר ביה רבא. ואסיקנא [ס"ח ע"א] והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה, קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, כלומר אם בא ליל טבילתה בחול לא תחוף אלא בלילה, ואם בא בשבת או ביו"ט שאי אפשר לה לחוף בו בלילה חופפת בע"ש או בעי"ט וטובלת בלילה, אע"פ שהרחיקה חפיפתה. והרב אלפסי כתב בהלכותיו [פ"ב דשבועות] חופפת בלילה וטובלת בלילה, קשיא הלכתא אהלכתא (דדרב) [דדרש] מרימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת למו"ש, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר, וזה הלשון לא נמצא בכל ספרי הגמרא שלנו. וזה ממה שמחלנו לרב אלפסי ז"ל ולא השגנוהו בספר המאור, כי נר מצוה ותורה אור.
<h2>דף סז.</h2>
ומ"ש הרב הגלד שעל המכה היינו רבדא דכוסילתא. לא נראה לי כן, אלא גלד שעל המכה הוא עור האדם שיבש מחמת המכה והוגלד, לפיכך אינו חוצץ כל זמן שמעורה בו שלא יצא חוץ למכה, אבל רבדא דכוסילתא הוא דם שיצא לחוץ, לפיכך חוצץ לאחר ג' ימים מפני שהוא יבש. ומצאתי מן הנוסחאות שאין כתוב בהן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כך כתיב בהן אמר רבי יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, וה"ה לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', וזה הלשון נכון בעיני. מ"ש הרב דסיועי הוא דמסייעינן ליה לרבי יוחנן מריש לקיש, אין דרך התלמוד בכך לומר הלכתא כרבי יוחנן מדריש לקיש, ואם היו דברי שניהם שוין היה לו לומר וכן אר"ש בן לקיש, אלא לסיועי לרב מתלמיד לאו אורח ארעא.
<h2>דף סז:</h2>
כתב הרב א"ר יוחנן נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה [עכ"ל הראב"ד]. [ואני] (ו)אומר שלא נאמרה שמועה זו אלא בזמן שהיו בנות ישראל עומדות על ד"ת, אבל בזמן הזה שהן כלן ספק זבות אין לחוש לסרך בתה, וטובלת לשביעי לספירתה שהוא שמיני לראיתה ואפילו ביום, ואסורה לשמש עד הערב משום דר"ש, [והא] דא"ל רב פפי לרבא הא ליטבלן ביומא דשבעה, נראה בעיני שהוא לשון נקיה, כלומר ליטבלן ולישמשן, וכההיא דאמרינן [ברכות כ"ד ע"א] ההוא יומא יום טבילה הוה. ותמה על עצמך היאך תטיל איסור בטבילה בזמנה שהיא מצוה, מפני חשש רחוק ועמוק עמוק, שהרי כמה ספיקות יש בחשש זה, שמא זבה היא, ושמא תשמש בו ביום, ושמא תסתור ספירתה. וכבר ראיתי דברי רבי יעקב ז"ל שפירש אסור לעשות כן, אסור לעשות אותו מעשה של טבילה. ואין הפירוש נראה לי, ומפרשינן בספרא ר"ש אומר ואחר תטהר, כיון שטבלה הותרה להתעסק בטהרות, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי הספק, מזה נראה שאין האיסור אלא עסק הטהרות וכיוצא בו, אבל בטבילה שהיא מצוה בזמנה רחוק הוא בעיני לומר עליה אסור לעשות כן. ואל תתמה על מה שאמרנו טבילה בזמנה מצוה, שהרי שנינו בזה כמה סתומות, בטועה של ט' טבילות ושל י"א ושל ט"ו ושל ל"ה וצ"ה [כ"ט ע"ב], והגאונים הביאום מדבריהם בהלכות נדה. ומ"ש רב אחא הגאון אין שום ראיה לדברי האוסרים, שכך כתב, ולא מישתרא לגברא עד דמנין שבעה נקיים, דא"ר זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן [וכו', ולאורתא דשביעי טבלא ומשתריא לבעלה, ואי טבלא ביממא דשביעי לא סלקא לה טבילתה דתניא [שבת קכ"א ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ומנ"ל, דתניא [ספרא מצורע פרשתא ד' ה"ח] מנין לנדה שאינה טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה. אלו דברי הגאון. ודבריו מפורשים לכל מבין שהוא פתח בדרבנן וסיים בדאוריתא. וכי אפשר לומר שתעלה על דעת הגאון שאם טבלה ביום שביעי דספירת נקיים שלא תעלה לה טבילה, הא מהיכא תיתי, אלא בעל כרחך פתח בדרבנן וסיים בדאוריתא. גם מדברי הרב אלפסי בהלכותיו אין להביא ראיה לאיסור, שהוא כתב בהלכות הכל כסדר הגמרא, ולא שיהא הכל נוהג בזמן הזה אלא כדי שיהיו הדברים ברורים ומפורשים, שאם היה כותב (העיקר) בכל מקום העיקר הנוהג בלבד, ומניח את שאינו נוהג, היו ברוב המקומות הדברים סתומים ומתערבבים ולא היו מבוארים ומרווחים. ועוד דהא אמר ליה רבא לרב פפא על הא דר' זירא דגמרא בנות ישראל הן החמירו על עצמן], חומרא הוא, היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור. [[ובשער הטבילה מה שכתב מתחילה] אמר רב נדה בזמנה וכו' ור' יוחנן [אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה וכו' וקיי"ל כר'] יוחנן. וכתב רב אחא גאון ז"ל דאי כן טבל[ה בשביעי לא עלתה לה. וטובלת ביום שמיני אי איכא] אונס. ובהגהתו מצאנו שמחק דבריו ש[כתב בשם ר' אחאי, וכתבם] בסוף דבריו סמוך לדין היולדת, וכתב במקום [זה והני מילי לכתחילה אבל אי] טבלה טבילתה טבילה דהא אי איכא אונס וכו' [טובלת ביום שמיני לכתחילה]. וא[י]ני יודע מה תיקן כי עכשיו נראין דבריו סותרין [את עצמן, דהנה נראה] כסותר דברי רב אחא כאמרו שאם טבלה טבילת[ה טבילה, ובסוף דבריו סומך] עליהם. וחתם דבריו בהם לומר שויוה רבנן ליום שמינ[י כיום שביעי לנדה] דהא נדה היא, וסמך לו בדברי רב אחא. ולא תקן בזה כלום].
